תיק עבודות

  באישון לילה ניעור סודהודאנה מחלומו, זיעה קרה מכסה את עורו, הכאב המוכר בעצמות חד וחדש כפצע פתוח. בעוד פניו מכווצות וגופו מעוקל קדימה כמגל, הוא הזכיר לעצמו מי הוא, בשקט, בליבו, פן יעיר את אשתו: "אני פרי של העץ ההפוך, אטמן שהוא ברהמן, נבחר על ידי האלים להיות לוחם ונבחר על ידי הסאקיה להיות שליט." כך הוא חזר שבע פעמים, עד שהכאב בעצמותיו היה שוב כזרם נהר שוטף ולא כשנהבים מחודדים.  החלום היה מוכר כמו הכאב בעצמות. מאיה מסובה תחת עץ, הוא והיא מוקפים במשרתים, אוכלים פירות ובשר מקערות שאבקה נוצצת וריחנית הובזקה עליהן, אבקה שאחזה בבשר, בפירות, באצבעות ובשפתיים. סודהודאנה הרים את יינו לשפתיו, עצם עיניו לרגע על מנת להריח ולטעום את היין, בעוד הזמן מתארך, זורם בעצלתיים.  אך כשהניח סודהודאנה את הגביע, אבקה עדין זוהרת על שפתו, יין החל ניגר מתבורה של מאיה. חיט החל לפעור את בטנה, והדם ניגר מבטנה אל הקערות ואל גביעים, ושטף את המשרתים, ושבר את העצים, ורק צעקת הכאב של מאיה נותרה בים הכהה, בעוד החיט עולה ועלה, ומאיה קטנה וקמלה, הדם עוזב את גופה, ופיל לבן עולה מן המים, ומנער מעליו את השלד ש...

  ברצוני לדון בעומק רב יותר על שורה 85  של המטה סוטה: "כשהאדם אינו מחזיק בהשקפה, מוסרי, ראייתו בשלה והוא מוליך את התאווה כלפי תשוקותיו אל סופה –  הוא לעולם לא ישוב עוד לשכב ברחם" נתקלתי לראשונה בפרשנות של האין-עצמי כחזרה אל הרחם בכתביו של אלן ווטס, ושם היא הוצגה כפרשנות מערבית של פרויד המעידה על הבנה שטחית להחריד של הדהרמה. כתוצאה מכך הופתעתי מאוד לראות אותה מופיעה כאן, כביכול בפשט טקסט בודהיסטי. אז שאלתי היא זו – מה המשמעות של השיבה אל הרחם במטה סוטה? לכאורה, החתירה להארה היא החתירה לשחרור מגלגול נוסף, כלומר החתירה לא לשוב אל הרחם. אך בדרשה זו, אי-השיבה אל הרחם מוצגת כתוצאה של התנהלות בלתי מוסרית ותשוקתית, כלומר כגמול שלילי. על כן, בטקסט זה, השיבה אל הרחם היא אירוע רצוי. המהלך הפשוט יהיה להכריז על סתירה או מתיחות בדהרמה ובכך לחתום את מחשבותיי – אבל הייתי רוצה להעמיק חקר קצת יותר. על כן, אסיק כי השיבה אל הרחם בטקסט זה היא מטאפורית. ייתכן והשיבה אל הרחם היא כינוי לאותה תודעה חסרת גבולות המוזכרת בשורה 82 ומתוארת בשורה 83. כמו שלתינוק אין גבול ברור בינו לבין אמו, כך ה...

האופניסא סוטא מתארת מהלך של התהוות גומלין דרך שרשרת של סיבות קרובות (proximate), מהלך שניתן לשרטטו כך: בורות – פורמולציות רצוניות – הרגשה – חשק – היצמדות – קיום – לידה – סבל – אמון – שמחה – חדוה – שלווה – אושר – ריכוז – ידיעה וראייה של הדברים כפי שהם – אי-היקסמות – אי-השתוקקות – שחרור - ידע של הריסה – הריסת הכתמים. יעקב רז מציין בפרשנותו כי אלה אינם מתקיימים בסדר כרונולוגי בהכרח, אלא בו זמנית ודו-כיוונית, כלומר כל אלה מתנים את כל אלה. התניה דו-כיוונית, בפילוסופיה אנליטית, מסמנת שקילות; כלומר, הופעה הכרחית של הדברים השקולים יחד בכל מצב. חשוב היה לי לציין זאת על מנת לשלול זאת. לא זה המובן אליו הסוטה מכוונת. לעניות דעתי, ישנם כמה פשרים אפשריים לשרשרת המתוארת בסוטה: העלאת הדברים בתודעה כתרגול. יעקב רז מפרש טקסט זה כאופאיה, הנחיה לתרגול. העלאת הדברים בתודעה בסדר זה כמושא להתבוננות מדיטטיבית או לחקירה שכלתנית יכולים לקדם את התודעה לעבר שחרור. השחרור הוא מהתודעה עצמה וכן מהשרשרת המתוארת. מדובר בתרגול השולל את עצמו וכן את המתרגלת. זרימה אפשרית של התודעה. ייתכן שהדברים יעלו בסדר זה וניתן לייחס ...

פרפר לבן עם נקודות ירוקות, שעירות במקצת, נחת בין רעפי הגולגולת לעליית הגג  של המוח. הוא נע בשלוה, מוצץ צוף אפרורי במהירות אקסטטית. "אני רוצה לחזור הביתה" הוא לוחש, לעבר הקיעור האחורי של גלגליי עיניי.

  פעם אחת הגיעה שיירה לירושלים ודרשה את בכירי רבניה שילכו לאוהל הצדיק ויבחנו את טבעו אם נביא הוא או שקרן. רבי יהודה בן יצחק התנדב אך השיירה דרשה עוד; כשיד מנהיג השיירה אחזה בחרבו, רבי מאיר בן שפן עמד מולו וביקש לראות את הצדיק במו עיניו. כך יצאה השיירה מירושלים דרומה אל המדבר בלילה. שאל מאיר בן שפן את מנהיג השיירה מדוע אוהל הצדיק נמצא כה רחוק מהעיר; זה השיב לו כי המדבר נברא על ידי אללה על מנת לאמן את המתמסרים. רבי יהודה השיב לו כי אלוהים גדול הוא, ושמו אינו אללה, ואת שמו אסור להעלות בקלות על השפתיים. רבי יהודה רעד מקור, ומנהיג השיירה אמר לו כי בלילה במדבר דבר לא עולה בקלות על השפתיים. ובעלות השחר הגיעה השיירה אל אוהל הצדיק. רבי יהודה פסע הלוך ושוב מול האוהל בעוד רבי מאיר בן שפן ישב ושיכל רגליו. לאחר שישב עלתה לאזניו מנגינה נעימה, והקשיב הוא בעוד פירש הצדיק את חלומות רעיו; רבי יהודה שאל אותו על מה נבחן את הצדיק ורבי מאיר אמר לו על חיי יוסף. לאחר שעה קלה יצאו רעי הצדיקה מאוהלו וקרא הוא לרבנים מירושלים. אמר הצדיק לרבי מאיר אתה מאיר בן שפן ואמר לרבי יהודה את יהודה בן יצחק; רבי מאיר אמר ...

החורשה נפרשה לפניי, כעיר שחורה מתחת לשמי הלילה של שישי. הירח היה מלא, והייתה הפסקת חשמל בשכונה. רק צמרות העצים נראו בבירור, גזעיהם והאדמה שתחתיהם היטשטשו לכדי מסה שחורה אחת. לא אמור להיות בחורשה הזו שום דבר מעניין במיוחד. היא נשתלה על ידי המדינה או קק"ל או משהו כזה, בת כמה עשרות שנים. ראיתי אותה כמעט כל יום בדרך חזרה אל הדירה. שמעתי פעם שגם למראה נושן יש רגע של הולדת. אולי זה מה שמשך אותי אל החורשה בלילה ההוא. עיקולי השורשים היו אפורים באור הקלוש, מטווים נתיבים אל תוך החשיכה. האלכוהול הקל את צעדיי, ובזכות מה שעישנתי תנודות האוויר הרגישו כמו ליטופים עדינים על לחיי. מצאתי את עצמי חוצה את הכביש אל סף החורשה. עצי האורן והברושים לא היו מרווחים במיוחד. גם מקרוב, מרבית אור הירח לא הצליח לחדור מבעדם. התמקדתי על נקודה חשוכה בין העצים, והבחנתי בקו המִתאר המתפתל של גזע או ענף. צעדתי לתוך החורשה. רקפות וחצבים התחככו בשערות רגליי. בחנתי אותם, אפורים כמו פטריות באור הירח הקלוש. צעדתי עמוק יותר ויותר לתוך סבך העצים בעוד עלים יבשים ומחטי אורן התפצחו תחת כפות רגליי. תהיתי אם הלילה הזה נחשב ליל קיץ...