פרשנות לדרשה על האהבה החומלת

 ברצוני לדון בעומק רב יותר על שורה 85  של המטה סוטה:

"כשהאדם אינו מחזיק בהשקפה, מוסרי, ראייתו בשלה

והוא מוליך את התאווה כלפי תשוקותיו אל סופה – 

הוא לעולם לא ישוב עוד לשכב ברחם"

נתקלתי לראשונה בפרשנות של האין-עצמי כחזרה אל הרחם בכתביו של אלן ווטס, ושם היא הוצגה כפרשנות מערבית של פרויד המעידה על הבנה שטחית להחריד של הדהרמה. כתוצאה מכך הופתעתי מאוד לראות אותה מופיעה כאן, כביכול בפשט טקסט בודהיסטי. אז שאלתי היא זו – מה המשמעות של השיבה אל הרחם במטה סוטה?

לכאורה, החתירה להארה היא החתירה לשחרור מגלגול נוסף, כלומר החתירה לא לשוב אל הרחם. אך בדרשה זו, אי-השיבה אל הרחם מוצגת כתוצאה של התנהלות בלתי מוסרית ותשוקתית, כלומר כגמול שלילי. על כן, בטקסט זה, השיבה אל הרחם היא אירוע רצוי. המהלך הפשוט יהיה להכריז על סתירה או מתיחות בדהרמה ובכך לחתום את מחשבותיי – אבל הייתי רוצה להעמיק חקר קצת יותר. על כן, אסיק כי השיבה אל הרחם בטקסט זה היא מטאפורית.

ייתכן והשיבה אל הרחם היא כינוי לאותה תודעה חסרת גבולות המוזכרת בשורה 82 ומתוארת בשורה 83. כמו שלתינוק אין גבול ברור בינו לבין אמו, כך התודעה האוהבת לא מבדילה בין גופה לבין סביבתה באהבה שהיא מקנה להם. פרשנות נוספת, ברוח המאהאיאנה, יכולה להיות שכמו שקיום העובר מותנה על ידי מי השפיר וחבל התבור דרכם הוא מוזן, כך התודעה האוהבת מבינה כי היא מותנית על ידי סביבתה ומוזנת ממנה ועל כן לא מעדיפה את עצמה על פני סביבתה. פרשנות נוספת יכולה להיות שהשיבה אל הרחם משמעה זרימה דו-כיוונית חסרת מעצורים של אהבה בין המתרגלת הבודהיסטית לבין סביבתה הרחבה. פרשנות זו נראית כתואמת במיוחד את פשט התיאור של שורה 83. 

אוסיף עוד שתי מחשבות נוספות:

I) בשעה שהתרגום של "מטה" ל"אהבה" אינו מוטעה, הוא גם אינו ברור מאליו. ישנו תרגום מקובל אחר – אדיבות-אוהבת (loving-kindness) . הערה שולית אך עשויה להיות מעניינת.

II) ישנה מקבילה יפה בין ברהמה, האל הבורא, לבין האם, שכאילו "בוראת" את בנה. האהבה של אם לבנה היחיד היא האהבה של ברהמה לבריאתו, והמטרה הנוכחית והמיידית של התרגול הבודהיסטי על פי הסוטה.