שלילת השניות ב"צרות של מגדר" של ג'ודית באטלר והשלכותיה על הנשיות הטראנסית

 "I look inside myself and ask, do I feel like a man, or a woman, and the answer is that I feel like shit." – Natalie Wynn

במאמר זה באטלר שוללת את האונטולוגיה שבבסיסה של פוליטיקה זהותית, ומראה אותה כחלק מאופן חשיבה בינאריזמי הטומן בחובו היררכיה ויוצר את הסובייקטיביות. היא מראה כיצד אופן חשיבה בינאריזמי זה מייצר אונטולוגיה שקרית של איזשהו "גרעין" זהותי שקודם לשדותיו השונים של השיח. "גרעין" זה בדיוני גם במובן של הסובייקט הסארטריאני וגם במובן של איזה מרכיב פנימי הקובע זהות מגדרית.

המאמר מתחיל בדיון על הגוף בהגותו של פוקו, ומפנה חזרה אליו בהמשך. לפי באטלר, פוקו למעשה רואה את הגוף כזירה סבילה עליה מתרחשים מעשים דיסקורסיביים שונים ובה נישאות תוצאותיהם. ההיסטוריה, לפי פוקו ופרויד, היא תהליך של פירוק חשיבותו וכוחו של הגוף לטובת כינון תרבות ולאחר מכן כינון סובייקט, גם אם הסובייקט מתאפשר רק על ידי קיומו של הגוף. באטלר רואה בהתייחסות זו אל הגוף כמניחה במובלע את קביעותו של הגוף, את היותו מעין לוח חלק פרה-תרבותי ופרה-דיסקורסיבי, הנהרס על ידי השתתפותו בתרבות.

לפי באטלר, הנחה מובלעת זו בניתוחים של פוקו מחזקת את הבינאריזמים של מין/מגדר ושל גוף/נפש. באטלר מראה איך בינאריזמים אלו מתבטאים במחשבה הסטרוקטורליסטית, הן בניגוד בין טבע ותרבות ובניגוד בין טהור למזוהם. באטלר רואה בזיהומים, באכילה ובהפרשות כמעין מפתח לגבולותיו של הסובייקט, ועל כן המפתח לפירוקו. הסובייקט נוצר כתוצאה מדחייה, מוגדר על ידי שלילה טעונה רגשית של מושאים. כך נוצרת ההבחנה בין "פנימי" ל"חיצוני", שדרכיה מתאפשרות הבנות מנוגדות ומבוססות דחייה אחרות, כגון הבחנות בין גזעים. השאלה החשובה ביותר לדידה של באטלר היא כיצד אותו גוף מסמן על "אי-הנראות של מעמקיו הנסתרים?"

הגוף לפי באטלר הוא התרחשות פוליטית. כל דבר שהגוף עושה הוא מחווה חברתית מסוימת, טעונה בגנאולוגיה התרבותית אליה הגוף נולד. על כן, המגדר לפי באטלר אינו גרעין זהותי פנימי או תוצאה קונטינגנטית תרבותית של מאפיינים ביולוגיים אלא שורה של מחוות הרגליות המוטבעות על הגוף ומבוטאות באמצעות הגוף. הגוף של באטלר איננו זירה דיסקורסיבית מכיוון שהוא נמצא בתוך הדיסקורסיביות, ביחד עם הפרשותיו, צריכותיו, מעשיו המיניים וכן עם כל הנשגבויות התלויות בו, כמו מעשים הנתפסים כביטוי עצמי והסובייקט עצמו. מבחינה אונטולוגית אין נעלה או נשגב, ועל כן אין נמוך או טמא: כולם תלויים זה בזה בהתרחשות החומרית והרעיונית. אותם מעמקים נסתרים נמצאים בתוך אותה זירה דיסקורסיבית בה נמצא הגוף ביחד עם שאר המציאות בכללותה. מאחר והגוף נכנס לזירה הדיסקורסיבית במלואו, הזהות המגדרית מתגלה כתוצאה דיסקורסיבית ולא כסיבה ראשונית או א-פריורית. זהות מגדרית מתעצבת/מעצבת בתוך שדות-שיח כמו כל דבר אחר.

בקריאה רדודה, שלילה של הזהות המגדרית הפנימית מנוגדת למטרותיהם של אנשים על הקשת הטראנסית. אך לטעמי היא טומנת בחובה את הנתיב היחיד לשחרור טראנסי אמיתי, והוא הוצאת הזהות המינית-מגדרית מתוך משחקי האמת.

אם אין גרעין פנימי של זהות מגדרית, אין מה שיוכיח כי אישה טראנסג'נדרית היא "באמת" אישה. יחד עם זאת, אין מה שיוכיח כי אישה סיסג'נדרית היא "באמת" אישה. בחירותיה של האישה הטראנסית יכוננו אותה כאישה אם היא תחליט לאמץ מחוות הרגליות המושחות כנשיות. אין בזה לשים את ההחלטה לאמץ אי-אלו הרגלים כהחלטה קיומיות במובן הסארטריאני, הן אינן מבטאות "אותנטיות" שכן האותנטיות מניחה את קיומו של סובייקט קדם-תרבותי. אישה טראנסית לא מייצרת את עצמה באופן אותנטי שכן עצמיותה מיוצרת בו-זמנית, החל ממעקמי פנימיותה הנסתרים וכלה בהפרשותיה המפונות על ידי האסלה.

נראה שישנו מתח בין החוויה הטראנסית לבין הניתוח של באטלר. הרגשת האופוריה, תחושת הביטוי הכנה שבאות עם אימוץ מחוות ומאפיינים גופניים נשיים מעידים לכאורה על איזו נטייה פנימית אינהרנטית. אך גם נטייה זו, וגם התבטאויותיה, מנותבות על ידי השיח. השימוש במונחים כמו אינהרנטי או אינטרינזי נותנים אשליה לכך שדיספוריה ואופוריה מגדרית הם כמעט סיבת עצמם, או שניתן לייחסם למאפיין ביולוגי כלשהו המבוצר מסביבתו. אין כזה בנמצא, ולעולם לא יהיה. שום דבר לא ניתן להפרדה מעשית מסביבה ושום סביבה אנושית אינה קודמת-שיח.

כדי בכל זאת לאשש ולהסביר את החוויה הטראנסית, יש להבדיל בין אמת ובין כנות. כנות היא כלל אחד במשחק-אמת, וחלק מ"פנימיות" המעוצבת גם היא בתוך הדיסקורסיביות בלתי-מוגבלת של באטלר. יחד עם זאת, הכנות היא כלי לכינון של הזדהות המאפשרת התנהלות יציבה במרחב השיחי היומיומי. הכנות היא התאמה בין ביטוי לבין כוונות. הכנות היא זרם חסר הפרעה בין סובייקט לסביבה, למעשה בין סביבה לבין המשכיה.

כאשר אישה טראנסית מבינה כי יש בה רצון להיות אישה, היא נשאבת לתוך שיח מודע עם הנשיות, ההרגלים המכוננים אותה והמסמנים המוסכמים שלה. עצם התקיימותה של אישה טראנסית, כמו מופע הדראג במאמרה של באטלר, מערער על תפיסת הרגלי הנשיות כמחויבים סיבתית מתוך אונטולוגיה מסוימת של הגוף. בהיותה אישה, אישה טראנסית, דרך מימוש רצונותיה הכנים ודרך הפשרות על הכנות שהיא בוחרת לעשות, וגם דרך המחוות שהיא מקיימת או מבחירה מודעת או מהרגל מוטמע, מעצבת היא את היצור הדיסקורסיבי המסומן במילה "נשיות" ומתעצבת על ידו.