באישון לילה ניעור סודהודאנה מחלומו, זיעה קרה מכסה את עורו, הכאב המוכר בעצמות חד וחדש כפצע פתוח. בעוד פניו מכווצות וגופו מעוקל קדימה כמגל, הוא הזכיר לעצמו מי הוא, בשקט, בליבו, פן יעיר את אשתו: "אני פרי של העץ ההפוך, אטמן שהוא ברהמן, נבחר על ידי האלים להיות לוחם ונבחר על ידי הסאקיה להיות שליט." כך הוא חזר שבע פעמים, עד שהכאב בעצמותיו היה שוב כזרם נהר שוטף ולא כשנהבים מחודדים. החלום היה מוכר כמו הכאב בעצמות. מאיה מסובה תחת עץ, הוא והיא מוקפים במשרתים, אוכלים פירות ובשר מקערות שאבקה נוצצת וריחנית הובזקה עליהן, אבקה שאחזה בבשר, בפירות, באצבעות ובשפתיים. סודהודאנה הרים את יינו לשפתיו, עצם עיניו לרגע על מנת להריח ולטעום את היין, בעוד הזמן מתארך, זורם בעצלתיים. אך כשהניח סודהודאנה את הגביע, אבקה עדין זוהרת על שפתו, יין החל ניגר מתבורה של מאיה. חיט החל לפעור את בטנה, והדם ניגר מבטנה אל הקערות ואל גביעים, ושטף את המשרתים, ושבר את העצים, ורק צעקת הכאב של מאיה נותרה בים הכהה, בעוד החיט עולה ועלה, ומאיה קטנה וקמלה, הדם עוזב את גופה, ופיל לבן עולה מן המים, ומנער מעליו את השלד ש...
תגובות
הוסף רשומת תגובה