הבחנות חדות אך נשק כהה: ביקורת על "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" (1975) של לורה מאלווי

 תקציר המאמר: https://journal.bezalel.ac.il/he/yalkut/theory/4466

"Try arguing with an orgasm sometime. You will find you are no match" - Catherine A. Mackinnon

במאמרה, לורה מאלווי מפנה עין פסיכואנליטית אל הקולנוע הנרטיבי הקפיטליסטי. ספציפית, היא מנתחת במונחים פרוידיאניים לעילא את התהליכים של הפקת-העונג בקולנוע נרטיבי. לפי מאלווי הניתוח הפרוידיאני, למרות שיש לו הדהוד בחוויה של דיכוי נשי, הוא יציר פטריארכלי מובהק; זוהי עמדה מוצדקת. כפי שהובהר במאמרים קודמים מהאסכולה הפרוידיאנית, לפסיכואנליזה זו יש מטרה נורמטיבית מובהקת, שהיא התאמה לתפקידי המגדר המסורתיים ולהטרוסקסואליות. הקולנוע שמאלווי מנתחת גם הוא גברי ופטריארכלי. הוא נעשה על ידי במאים גברים, גיבוריו הם גברים והמשקיעים המאפשרים את קיומו הם גברים. מטרתה המוצהרת של מאלווי היא להשתמש בכלי הפטריארכיה נגד עצמה. ניתוח, לטענתה של מאלווי, הורס את העונג (122). על כן, לפי ההיגיון של מאלווי, ניתוח בכלים פטריארכליים מוכרים את ההתענגות בקולנוע מסוג נרטיבי יהרוס את ההנאה ממנו, ובכך יפתח את הדרך לקולנוע חדש.

כבר מהציטוט ומהכותרת של תגובה זו עמדתי בנושא ברורה. ההיקסמות מהקולנוע אמנם איננה אורגזמה, אך היא עדין חווית עונג עוצמתית, והבנה של המנגנונים העומדים מאחוריה במונחים פרוידיאניים בעלי קונוטציה של סטייה לא תעקר את ההתענגות מהחוויה. להיפך, ייתכן והיא תוסיף עונג של התרסה, או עונג מזוכיסטי הנובע מהרגשה של סתירה מוסרית אצל הצופה. יתכן שהבנה ברורה יותר של ההיקסמות תוביל לייצור יעיל יותר של ההיקסמות ותו לאו. מאלווי עצמה מתארת את המציצנות המודעת לעצמה של היצ'קוק. הבנתו את העונג המציצני אפשר לו לייצר אותו בצורה מזוקקת ועוצמתית, בדיוק ההפך מהתוצאה שמאלוווי מנסה להשיג.

יחד עם זאת, הניתוח של מאלווי הוא מדויק ונאות. התנגשות הדחף העלילתי, הסקופופילי והמזדהה, עם הדחף הפטישיסטי, המפיק עונג כמעט-פורנוגרפי, מורגשת בסרטים נרטיבים רבים מתקופתה של מאלווי ומתקופתנו. העונג הסקופופילי וההזדהותי הוא מהותי לפורמט הקולנועי. הוא מתכונן מתוך חשכת האולם, מתוך שליטתו של הבמאי במרחב החלל והזמן. אך הדחף הפטישיסטי ניתן לשינוי. ייתכן ודרך אחת לשנותו היא ביצירת סרטים מתוך הרצף הלסבי. כלומר, יצירת סרטים המבוססים על הזדהות נשית ועל קשרים בין נשים, ככוח השוחק את הדחף הפטישיסטי הנובע מפחד הסירוס. ייתכן כי ההזדהות עם האישה היא תהא מספקת כדי להסיח מחרדת הסירוס, או שהנשים עצמן יהיו קהל מספיק על מנת לאפשר את קיומם המתמשך של סרטים כאלו.

ההצעה של מאלווי לשינוי הקולנוע היא ניפוץ אשליית האמת של המצלמה דרך הנכחתה במרחב (132). אמצעי זה יכול לפגוע בעונג הסקופופילי ודרכו בפטישיזציה המציצנית של דמויות נשיות. יחד עם זאת, מדובר בהגבלה חמורה יחסית על הסיפורים שניתן לספר, ובפגיעה פוטנציאלית אנושה בהנאה. הפגיעה בהנאה היא מטרתה של מאלווי, אבל זוהי אינה מטרה אטרקטיבית. אני מסכימה עם מאלווי שהקולנוע הנראטיבי הוא תוצר של הסדר הפטריארכלי העוזר להפיצו, לשכפלו ואף לשכללו דרך מנגנוני הגנה אירוניים, אליהם מאלווי מרמזת בעצמה. אך כינונו של קולנוע מענג פחות לא ישנה את הסדר הקיים.

חזון של מהפכה אל חוסר עונג, מבוסס-אמת ככל שיהיה, לא יכול להיות כוח ארוך-טווח לשינוי. המהפכה צריכה להציע חלופה בעלת עונג לכל הפחות שווה-ערך לזה של הסדר הפרה-מהפכני, אחרת, היא לא תוכל לגייס מספיק אנשים כדי שיתמכו בה. אין בזה לומר שעל העונג המיני להיות המנוע המרכזי של המהפכה, רק ששלילתו לא יוצרת חלופה מושכת לסדר הקיים. הניתוח של מאלווי מדויק וחשוב, ואם ניפוץ הקולנוע הנרטיבי על ידי הנכחת המצלמה היה מוביל למהפכה אנטי-פטריארכלית, הייתי תומכת בו בפה מלא. אבל, לדעתי, שינוי כזה יאומץ אך ורק על ידי קולנוע אוונגרדי בעל טווח השפעה קטן, שלא מסוגל לסחוף אחריו בלהט מהפכני. הקולנוע הנרטיבי הפטריארכלי ימשיך להתקיים, כשהקולנוע האוונגרדי יבקר אותו בקול זערורי, אך עם הזמן יספק לו בימאים מוכשרים המבינים את מנגנוני העונג מאחורי הקולנוע ומסוגלים לייצר קולנוע נרטיבי מענג בצורה מזוקקת ויעילה. האם זה לא מה שהתרחש בקולנוע מאז ימיה של מאלווי? האם הקולנוע האוונגרדי הוביל למהפכה תרבותית, או שמא הוא רק שכלל את הקולנוע הנרטיבי הקיים?